<h1>צרור החיים הדרך העשירי סימן א'</h1>
<h2>דף טו:</h2>
עירוב תבשילין והתקינו חז"ל שיעשה אדם תבשיל לשם עירוב ויסמוך עליו ויבשל כל מה שיצטרך בי"ט לצורך השבת. והטעם שישאו מק"ו: ומה מי"ט לשבת אין אופין אלא בעירוב, ק"ו משבת לחול. ושם העירוב, דמשמע שהוא יום אחד וסעודה אחת. ועל כן אכתוב בכאן דיני עירובי בישולין מפני שהוא מתוקן קודם שנכנס יום טוב. והמניח את העירוב מברך בא"י אמ"ה אקב"ו על מצות עירוב. ואחר כך אומר: בדין עירובא יהא שרי לנא למיפתא ולבשולי ולאדלוקי שרגא מי"ט לשבת, לנא ולכל אותן שלא הניחו עירוב.
<h2>דף טז.</h2>
ועירוב האפיה כזית, והיה אומר ר"י הזקן דתבשיל זה כגון בשר או דגים לבד בזה די ומבשלין ואופין. ור"ת ז"ל החמיר דצריך פת ותבשיל. פת לאפות עליו ותבשיל לבשל עליו. ויש ראיות לזה ולזה, וגם ר"י הזקן ז"ל למעשה היה עושה פת ותבשיל, אע"פ שרוב המפרשים וכן רמב"ם ז"ל מסכימים דדי בתבשיל לבד. ולדברי הכל אין עושין עירוב בפת בלבד ולא בדייסא, דבעינן דבר המלפת את הפת, ודייסא לא מלפתא. ותבשיל של עירוב אפילו צלי אפילו כבוש, ובלבד שמלפת בו את הפת.
<h2>דף טז:</h2>
וצריך שיהיה שמור העירוב עד שיאפה ויבשל בי"ט. ואם נאכל העירוב או נאבד קודם שיאפו ויבשלו, הרי זה לא יבשל ולא יאפה אלא מה שהוא אוכל בי"ט, כמו שנכתוב בע"ה. מכל מקום אם התחיל בעיסתו או בתבשילו ואחר כך נאבד העירוב גומר תבשילו וגומר לאפות.
ועירובי חצרות. לא יניח בי"ט ראשון שחל להיות בע"ש לצורך השבת להוציא מחצר לחצר. ור"מ ב"ם ז"ל החמיר בזמן הזה, ואפילו בשני ימים טובים של גליות כשני ימים טובים של ראש השנה דמין לענין עירוב הואיל ונהגו העולם לעשותן ימים טובים. ורי"ף ז"ל ושאר המורים כסברא ראשונה. והמניח עירוב של מי שלא הניח, אין סומכין על עירובו [אלא לאותן שהם עמו] תוך תחום שבת, ואפילו מי שערב עירובי תחומין ויכול לבוא אצלו אינו סומך עליו. שמן הסתם לא נתן דעתו אלא על שהן תוך תחומו, ולפיכך אם פירש אפילו על מי שיוכל לבא אצלו על ידי עירובי תחומין, סומכין עליו. ודעת התוס' ז"ל כי כל אדם כשהוא זוכר יש לו להניח עירוב לביתו ואין לסמוך על חבירו, ואם זכר וסמך על של חבירו נקרא פושע, ומהגדולים יש שהתירו לאדם לסמוך לכתחלה על עירוב אחרים, ורוב העולם נוהגין כן. והמניח עירוב תבשילין לו ולאחרים צריך לזכות על ידי אחר ולומר לאחר: זכה בעירוב זה לכל בני העיר. ומזכה להם על ידי אשתו או על ידי בניו הגדולים, שאינם סמוכים על שלחנו. וזהו כשיטה במתני' בעירובין (פ' ע"א), ודעת רי"ף ז"ל ור"מ ב"ם ז"ל, אבל יש מהגדולים שאסרו על ידי אשתו שידו כידה. וכשאמרו במשנה: ועל ידי אשתו, בשאינה אוכלת עם בעלה, וכן דעת מורי הרשב"א ז"ל. והמניח לאחרים אינו צריך להודיעם בשעת הנחתו, אבל המניח צריך לידע שמניח להם, ומ"מ ביום טוב צריכין שיודיעו אותם שהניח להם, שזה הניח להם, שאם לא כן, על מה יאפו ויבשלו.
<h2>דף יז:</h2>
והיכא שלא הניח עירוב תבשילין ואפה ובשל לצורך י"ט בלבד והותירנו, יכול לאוכלו. ובלבד שלא יערים לבשל ולאפות הרבה בי"ט כדי שיותיר לשבת. ואם הערים, אסור לאוכלו בשבת. שהרבה החמירו בהערמה. וכבר נתן בו טעם ר"מ ב"ם ז"ל שאם תתיר בהערמה, יעשו כל העם הערמה ונמצא שם עירובי תבשילין שישתכח, אבל המזיד, אם אחד הוא עושה במזיד וברשע לא ילמדו האחרים. ואע"פ שיש הערמות שהתירו חז"ל כמו שנתבאר, אין לנו ללמוד אלא מה שהתירו בלבד.
